הרצאה להורים בקהילה
הרצאה מספר 1 – “לא”
המגע המגדל של ההורה נשען על שתי רגלים. לצורך פשטות ההבנה –
מטרת הערב – לצאת עם כלים פרקטיים מאד. היכולת של ההורה להגיד “לא”, חשובה מאד להתפתחות הרגשית והנפשית של ילדים ומתבגרים. ככל שקשה לכם יותר להגיד “לא” – כך נדרשת מכם פעולה נחושה וברורה יותר על מנת לראות אחרת את המציאות ולפעול אחרת.
נכנה את הרגל האחת – הרגל של הטיפול בילד
ואת האחרת – הרגל של חינוך הילד.
אם אחת הרגליים מוחלשת – ההורה עלול “לצלוע”.
הרגל של הטיפול כוללת: לראות את צרכי הילד, להיות קשוב לילד, להזין אותו, לדאוג לרווחתו, לשמור על קשר רגשי איתו, לשמור על בריאותו הפיסית. מגע מטפל זה מתחיל מרגע שהילד מגיח לאוויר העולם. באופן הדרגתי, ככל שהילד בוגר ועצמאי יותר, כך סוג זה של קשר הולך ופוחת, על עצמאותו השלמה, הבוגרת של האדם, שם מגע מטפל זה מוחלף בסוג של הדדיות, ערבות הדדית בין אנשים בוגרים, שמתקיים ביחסים של שייכות וקשר עמוק.
ברגל של החינוך אנו כוללים מתן כיוון ודרך לילד, כך שיצמח להיות אדם שהתנהגותו עולה בקנה אחד עם העולם הערכי של הוריו. (לפתוח שיח או הרהור של ההורים על מערכת הערכים שלהם).
במרבית הבתים, לא בכולם, ערכים אלה כוללים: אחריות, התחשבות, הדדיות, מימוש פוטנציאלים אישיים, יושר אישי.
הרגל של החינוך ניזונה משני מקורות השפעה מרכזיים:
- מודל אישי של ההורים: הילד צועד בעקבות ההורה: הקניית רעיונות, מחשבות, כיוונים
- ניהול אפקטיבי של נושאים שנויים במחלוקת, אזורי קונפליקט ואי הסכמה.
זה הנושא המרכזי של ערב זה.
לפני שניכנס לנושא הזה – ניהול קונפליקטים – שאמירת “לא” היא חלק בלתי נפרד ממנו,
נאמר כמה מלים על נושא המודל האישי. (הילד צועד בעקבות ההורה)
ילדים, מתבגרים, צופים בהוריהם ומחקים אותם, וההורים נשענים, ובצדק, על ההנחה שאם הם משמשים מודל ערכי וראוי לחיקוי, ילדיהם פשוט ילכו בעקבותיהם. הגיל שבו מודל זה הוא הכי בעייתי ומאתגר הוא גיל ההתבגרות, ובדורנו הקושי מתחיל אף מוקדם יותר (גילאי סוף יסודי).
בגיל ההתבגרות, אחת האג’נדות ההתפתחותיות של הילדים היא רצון להתבדל מההורה שלו, להיות שונה, על מנת להצהיר את ייחודו ועצמאותו. זה חלק מבניית הזהות האישית.
זו בעיה אחת.
בעיה אחרת, אותה פוגשים לעתים קרובות היא, שהילדים מחקים את ההורים שלהם יותר מידי טוב.
“התלמיד עולה על רבו”: לוקחים קושי או בעיה שיש להורה ומעצימים אותם במידה רבה, עד לממדים מדאיגים. למשל: הורה שמאבד שליטה וכועס – הנער הופך אלים כשכועס. או אם שחוששת להתבטא מול סמכות – והבת שובתת ומסרבת ללכת לבית הספר. אם עם נטייה חזקה לרצות את כולם – והבת חוששת להגיד “לא” לבנים, וכ”ו.
אני מזכירה איפה אנחנו מבין 2 ה”רגליים” – טיפול וחינוך – אנחנו עוסקים ב”רגל” של החינוך.
אני רוצה לשתף אתכם בנקודה זו בהרצאה, שהטענה המרכזית שלי היא שכחברה, אנחנו מחזקים מאד את “שרירי” הרגל המטפלת, ומזניחים את הרגל המחנכת, מה שגורם לכולנו לצליעה מאד לא פשוטה.
(לנו הפסיכולוגים, יש תרומה עצומה לכך).
תחום החינוך:
חלק ניכר, עצום, מהחינוך מתרחש באזורי אי-הסכמה. כבר פרויד, מורנו ורבנו, דיבר על כך שהילד בא לעולם כולו “איד”: צרכים ודחפים, ומשמעות המפגש שלו עם העולם האנושי היא רכישת יכולת לחיות עם בני אדם אחרים, דרך למידה של שליטה באותם דחפים, צרכים ומשאלות. (פיתוח המבנים של אגו וסופר-אגו).
ניתן מספר דוגמאות פשוטות מחיי כולנו, בודאי מחיי שלי, שבהם מתקיימות אי-הסכמות קבועות ביני לבין ילדי. חשוב לציין שאי-הסכמות אלה, קונפליקטים אלה, אינם שיבוש או קלקול, או הפרה של “הסדר הטוב” של ההורים, הפרה של ההרמוניה הרצויה. הם העניין עצמו, הם ההזדמנות החינוכית, הם המקום שבו מתרחש המעשה החינוכי המכוון. בהעדרם – אני מודאגת. בהעדרם – מישהו מוותר על עצמו, לא מנכיח את רצונותיו ומשאלותיו.
יש לנו המון קונפליקטים עם ילדינו, צעירים ומתבגרים, וטוב שכך!
רק שם נוכל לתת להם כיוון ודרך על פי ערכינו.
תחשבו על כביש: מה מגדיר אותו? מעקה בטיחות או שולי עפר. הדרך מוגדרת על ידי שוליה.
המפגש האמיתי או המדומיין עם השוליים (הגדר) וחוסר הנוחות ואפילו הסכנה שכרוך במגע איתם, הוא שמחזיר אותנו אל הדרך, אל הכביש, אל המסלול.
דוגמאות למצבי קונפליקט ואי-הסכמה:
ילדים ביסודי: עד כמה אני משקיע בלימודים?
מתי ועם מי אני מבלה? (מתי חוזרים הביתה? כמה כסף מוציאים?)
שעות שינה, שעות מחשב, שעות טלוויזיה
איך אני מדבר עם הורי, עם אחי ואחיותיי?
מתבגרים: עם מי לבלות ומהן שעות הבילוי? כמה כסף מוציאים?
כמה משקיעים בלימודים?
שעות מחשב, טלוויזיה, מימון טלפון נייד
עישון, שתייה וכ”ו
איך אני מדבר אל הורי
כל קונפליקט כזה הוא הזדמנות, מכיוון שהוא מאפשר לנו לבטא, להנכיח, ערך שיקר לנו.
אני בטוחה שכל אחד ואחד מכם עסוק בקונפליקטים, אי הסכמות, חלקם ייחודיים לכם, וחלקם בודאי משותפים לכם ולהורים שיושבים כאן בחדר.
הכנו עבורכם שלל “טיפים” (מאד אנטי-פסיכולוגי…) על דרך נכונה, אפקטיבית להגיד “לא”, שיכולים מאד לשרת אתכם. מתוכם אני רוצה להתמקד על שלושה עקרונות יקרים ומרכזיים:
- עשו בדק בית אישי או זוגי הנוגע לערכים היקרים לליבכם, ונסחו אותם לעצמכם לפני אמירת ה”לא”. הבהרת ערכים אלה לעצמכם, ואם ניתן – גם לילדיכם – תשמש לכם משענת פנימית איתנה.
- הקפידו על הכבוד: לכבוד הדדי יש ערך עצום ביחסי הורים וילדים. תנו כבוד ותבעו כבוד.
- הימנעו ממיליטנטיות, קרבות הכנעה, “זבנג וגמרנו” והחליפו אותם בעקביות, נחישות ויציבות
במסרים. לעומת זאת, הרבו בביטוי עצמי (לא תוקף, לא משפיל): מה חשוב לכם, מה אתם צריכים, למה אינכם מסכימים, מה מדאיג אתכם. הימנעות מביטוי ערכים שחשובים לכם משאירה את ילדכם ללא דרך וכיוון.
אנחנו לא רוצים “להכניע” את ילדינו: אנחנו רוצים לשמור עליהם, על עצמנו ועל ערכינו.