הורים מספרים

מתוך מכתב תודה למטפלת אַיֶּכָּה

רצינו להעלות על הכתב את התהליך שעברנו יחד. עברה פחות משנה מאז שאנו עובדים איתך במסגרת הדרכת הורים בגישה, שבהתחלה השם שלה נשמע לנו משונה, גישת “אייכה”. חיינו השתנו מהקצה אל הקצה. הגענו אלייך מיואשים, כואבים וכמעט חסרי אמון ביכולת שלנו להתמודד עם הקשיים של א’ בבית ובביה”ס (אליו הוזמנו כמעט כל יום). היינו אצל חצי מהפסיכולוגים של ירושלים שנתנו לנו עצות שונות ובמיוחד הדגישו אחרי שסוף סוף אבחנו, שיאיר סובל מתסמונת שנקראת טורט, אבל לעזרה ושינוי לא הצלחנו להגיע. ככל שא’ התבגר הבעיות גדלו והחריפו. בגן היה קשה, ביסודי נעשה גרוע יותר ויותר, ובכיתה ו’ גם אנחנו וגם ביה”ס איבדנו שליטה. בחטיבת הביניים כבר אמרנו נואש.

אבל לא רק בבית הספר, האמת היא שגם בבית לא יכולנו לסבול יותר. הבית היה על גלגלים. צעקות, צרחות, קללות, טריקות דלתות, ממש התביישנו גם מהשכנים וגם מבני משפחה. לא פעם הדבר הביא גם לוויכוחים  קשים בינינו ולהאשמות הדדיות על התגובות ליאיר, ואז הנוירולוגית שלנו הפנתה אותנו אלייך. את זוכרת כמה מסויגים אולי אפילו ציניים הגענו אלייך, משה במיוחד. היינו מלאי רגשות אשם, קטני אמונה, בטוחים שא’ הוא כל כך קשה, שלעולם לא נצליח. מזל שאחיו גדל  כל כך בקלות, כי אחרת היינו חושבים שאנחנו באמת ההורים הכי גרועים בעולם. (גם האח שהיה מפונק מאוד וילדותי הרוויח מהלימוד שלנו וחונך אחרת.) המגדלור עליו הסברת לנו והאחריות שלנו כהורים לתת כיוון, שינו את צורת החשיבה שלנו, אבל היישום הצורך לשלוט ולעבוד מהראש היה קשה….

המפגש איתך שינה את הדברים. לא נשכח שבפגישה הראשונה שסיפרנו לך על הטורט, אמרת לנו שנדמה לך שאנחנו רואים טורט עם ילד, ויש לנו ילד שיש לו גם טורט. ושברוח זו חשוב מאוד לעבוד גם עם בית הספר ואת תהיי מוכנה לעזור לנו גם בזה.

סיפרת לנו על “אייכה”, אחר כך התחלת ללמד אותנו את השפה המגדלת. זה היה כל כך משכנע וכמעט בלתי אפשרי ליישום עבורנו. נתת לנו דפים למלא, היה קשה להתרגל אבל ה”ראי” שזה נתן לנו הראה לנו עד כמה אנחנו עושים הכל עבור א’. א’ התרגל לא להתייחס אלינו בכלל ואנחנו לא יכולנו להתרגל לא להטיף, לא להעיר לו בצורה לא מגדלת. לקבוע חוקים ולעמוד בהם. כל פעם היה נדמה בפגישה שהנה נקבל את הכח לשנות וכשבאנו הביתה איבדנו את הכח לעמוד במשימה. משהו בביטחון שלך שהדברים ישתנו אם רק נתמיד ונאמין משך אותנו להמשיך ולא להרים ידיים. ובנוסף העזרה שלך בבית הספר הצילה אותנו.

לנו ברור שנקודת התפנית הייתה כשא’ הגיע איתנו אלייך. האופן שבו ניהלת את השיחה עם א’ ואיתנו עשה איזה שהוא שינוי שהפך את הקערה. פתאום ראינו שכשאת רגועה מדברת עם א’ ואיתנו בבהירות, מציבה בפניו דברים ברורים גם א’ נרגע. (במיוחד עזר שאמרת לו שפה משרד שאי אפשר לעשות רעש בגלל החדרים האחרים). משהו באווירה שנוצרה בחדר שינה לנו את הראש והתחלנו לראות ולא רק להאמין שאפשר וזאת למרות כל ה”נפילות” שהיו בדרך.

הגמישות שלך להסכים לפגוש את א’ איתנו בכל פעם שהרגשנו צורך, את א’ לבד והעבודה המשותפת עם בית הספר גרמו לשינוי שאין לתארו במילים. מי כמוך יודע. אנחנו השתנינו בקשר עם א’ וא’ עשה שינוי בכל מקום אפשרי. אולי השיא היה לראות את א’ שהפך מבעיית חט”ב למי שהנחה את טקס הסיום של החטיבה.

בבית, במשפחה המורחבת, כולם שמים לב לשינוי. א’ הפך לילד רגיל לגמרי. פה ושם יש בעיות קטנות אך התגובה שלנו כל כך שונה. מצב הרוח והדפים שלנו שיקפו זאת נאמנה. גם הביטוי “אכלתם אותה” כאשר יש אירוע- הפכו למושג אצלנו.

אנחנו מרגישים שבזכותך ושיטת “אייכה” חיינו השתנו מהקצה לקצה…ובמיוחד ההרגשה שנטעת בנו שגם אם “אכלנו אותה” הפעם, וזה קרה המון, תמיד יש דרך לתקן… ואכן!!!

רצית בסוף השנה בנקודה זו להתחיל להפסיק את הפגישות ולעבור תהליך של פרידה. אנחנו חושבים שזה מוקדם.

אנו מאוד חוששים מהמעבר של א’ לחטיבה העליונה. קודם כל לנו ולא’ במיוחד שינויים הם מאוד קשים. צוות החטיבה היה מופלא, מי יודע מה מחכה לנו בתיכון… האם הקשר השונה שנוצר בינינו לא’ יחזיק מעמד גם בתיכון. אז אנחנו מבקשים שתמשיכי ללוות אותנו גם בשנה הבאה, לפחות עד שנראה שהכל בסדר…

אז , מה נאמר? שלא נשברנו כי את לא נשברת. שאנו חייבים לך ול”אייכה” שאת מזכירה כל פעם טובה ותודה ענקית.

באהבה והערכה, ההורים של א’

נ.ב.

נתנו לא’ לקרוא את המכתב והוא הסכים למה שכתוב. רצינו שיכתוב גם אבל את יודעת כמה הוא מתקשה בכתיבה.

*המכתב מפורסם בהסכמת הכותבים ובשינוי שמותיהם כדי לשמור על פרטיותם

___________________________________________________________________________________________________________

דברים שכתבה אמא למתבגר

שמי דורית, נשואה, אמא לארבעה ילדים, מתגוררת בירושלים. ההיכרות שלי עם גישת “אייכה” היתה בעקבות התמודדות עם אחד הילדים שלי שלא נשמע לבקשות ולכללים שלי ושל אביו. כך שנאלצנו להתמודד עם מצבים מאתגרים מאוד בגידולו, בעיקר סביב גיל ההתבגרות.

לא הבנו מה קורה לנו. אנו – הורים מטיבים, משכילים, דאגנים, אכפתיים ונוכחים בחיי הילד. אז מדוע אנו מקבלים ממנו כל כך הרבה התנגדות?

הגענו לאייכה כאשר אנו “שבעים” מלמידת גישות פסיכולוגיות שונות, הן במסגרת פרטית, הן במסגרת קבוצתית והן במסגרת אקדמית. גישות אלו הועילו באופן נקודתי ומצומצם. בפועל, היה לנו צורך בהיכרות עם גישה יישומית, נהירה ובעלת תוצאות מהירות באופן יחסי. 

לא היה לנו זמן לבזבז.

לאחר בירורים מעמיקים, הכרנו את דקלה. אני ובעלי נפגשנו אתה אחת לשבוע במשך כחודשיים. למדנו ממנה את עקרונות השיטה. דקלה ראתה לנכון להמליץ לנו להגיע לפסיכולוגית המתמחה בגישה.

כך עשינו.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שנפגשתי עם הפסיכולוגית. הגעתי לבד בצהרי היום כדי “לגשש” ולבדוק שאני לא מבזבזת את הזמן. הייתי כבר מיואשת והרגשתי חוסר אונים אמיתי. ניסיתי הכל וזה לא מצליח!

סיפרתי בדמעות לפסיכולוגית את אשר אני מרגישה ואת מה שקורה אצלנו. היא אמרה לי משפט שלא אשכח לעולם: “המצב והתנהגות של הילד ניתנים לתיקון ולשיפור משמעותי. אך הכל תלוי בכם – ההורים”. מצד אחד שמחתי מאוד שיש תקווה, מצד שני, תחושת חרדה חילחלה בגופי כי הבנתי שבעצם הכל תלוי בנו – ההורים. אז באמת הבנתי את גודל האחריות.

אני ובעלי נפגשנו עם הפסיכולוגית מדי שבוע במשך כשנה וחצי. לעיתים גם לפגישות כפולות. למדנו את הגישה על בוריה – באמצעות ניתוח מקרים אותם חווינו, הכנת תכניות פעולה מתוכננות מראש כלפי דפוס התנהגותי שחוזר על עצמו יותר מכמה פעמים, מענה על שאלונים מדי שבוע, קריאת הספר של התכנית (יותר מפעם אחת), טלפונים לפסיכולוגית להתייעצות בין המפגשים, תרגול של איפוק במתן תשובות: “שמעתי את בקשתך, אני אשקול אותה ואחזור אלייך בהקדם” ועוד.

לקח לנו זמן עד שהבנו והפנמנו את הגישה. בעלי שאל בתום לב את הפסיכולוגית אם אנחנו, שכל כך רגילים לשיח מסוים המותאם לתרבות ממנה הגענו, יכולים לשנות ולהשתנות. התשובה שלה היתה שעבור כל הורה, מכל תרבות, מדובר בשפה חדשה שהיא קשה ליישום. אך מרגע שמבינים, מפנימים ומתרגלים אותה, החיים משתנים.

אט אט הרגשנו שאנו מצליחים להעביר את המסרים שלנו לילדינו באופן בהיר, מכבד, רגוע והחלטי. בכל פעם בחרנו נושא אחר, למדנו אותו ותכננו את המהלך למול הילד: חזרה הביתה בשעה מוסכמת, שמירה על ניקיון בסיסי של מרחבים משותפים בבית, יחס לאחים, הגעה בזמן לבית הספר ועוד. אפשר אולי עד כאן ולהוסיף משפט לסיום…סימנתי

איתגרו אותנו במיוחד נושאי שעת החזרה הביתה וההסתובבות עם חברים שאינם מטיבים. בפעמים הראשונות של הטיפול בנושא, יצאנו אחרי הילד והלכנו אחריו פיזית לכל מקום שהלך. בהתחלה זה היה מוזר לנו מאוד. כאשר הבנו את הערך המגדל סביב העניין, עשינו זאת ביתר יעילות ובנחישות. בסופו של תהליך הגענו להסכמה עם הבן שלנו לגבי שעת חזרה, עם אילו חברים אנו מסכימים שיסתובב ומהן הפעולות הנדרשות מצדו כדי להרגיע אותנו כשהוא יוצא בשעה מאוחרת יחסית. לא אשכח את החיוך הגדול שעלה על פניי כשהילד אמר לי: “אמא, לא נעים לי כשאת עוקבת אחריי. בואי ניפגש באמצע ונסדר את זה שאני אהיה מרוצה ושאת לא תהיי מודאגת”. או כאשר אחד החברים של בני ביקש להיפגש אתי ועם בעלי כדי להסביר לנו שהוא אחראי וניתן לסמוך עליו כשהוא מסתובב עם בננו. הוא גם נתן לנו בטחונות בנושא.

דוגמא נוספת היתה ביום של שלג, כאשר בני כעס על נושא מסוים ואנו חשנו שאם נישאר בבית, המצב עשוי להתפתח לכיוונים לא חיוביים. אזי יצאנו כל בני המשפחה, למעט הבן הכועס, לשתות סחלב חם ב”מפגש השייח” וחזרנו רק כעבור שעתיים. מצאנו ילד רגוע, שליו, עייף ובדרך לישון.

דוגמא אחרת היתה הגבלת השימוש בטלפון הנייד באמצעות ניתוק שיחות יוצאות ואינטרנט אך מבלי לקחת את המכשיר עצמו מהילד, זאת על מנת שלא לייצר מאבק ותחושת תוקפנות.

אט אט בעלי ואני פיתחנו את השפה גם כלפי כלל המשפחה שלנו, הגרעינית והמורחבת.

אני ובעלי עדיין מתרגלים את השיטה, הולכים לסדנאות ריענון ויש לנו עוד דרך לעשות. החיים מציבים אתגרים רבים. אך התחושה היא שיש לנו כלים. אנחנו לא חסרי אונים!