איך להיות מאושר מבלי להתאמץ האמנם?

דורון גלנור ,2010

הרצאה להורים

נושא:
קשיים ושיבושים - כללי
קשיים ושיבושים נפוצים של הורים ואנשי חינוך בגידול ילדים
מאמץ /גוננות יתר
סוג:
הרצאה כתובה

איך להיות מאושר מבלי להתאמץ – האומנם?

המכנה המשותף ליושבים כאן הוא היותכם הורים לילדים שסיימו את בית הספר היסודי והעתידים להתחיל את לימודיהם בחטיבת הביניים.

המעבר הזה מפגיש את הילדים ואותנו כהורים עם אתגרים די מורכבים, ולחלק מהילדים האתגרים האלה מתבררים כממש לא פשוטים:

  • ילדים שלמדו באותו בית ספר, עם אותם ילדים, עוברים כעת לחטיבה שבה הם ישבו בכיתות עם הרכב חדש: אולי עם כמה חברים מבית הספר הקודם, אבל עם ילדים רבים אחרים אותם אינם מכירים
  • תעמוד בפניהם המשימה של השתלבות בכתה החדשה: יש ילדים שהיה להם מעמד בלתי מעורער כמרכזיים בכתה שלהם, כחביבי המורה, ועכשיו יצטרכו למקם את עצמם מחדש כשיש עוד ילדים שמחפשים את מקומם, את הסטטוס החברתי שלהם.
  • המשימות הלימודיות יותר קשות מבעבר, הדרישות יותר גבוהות. יכול להיות ילד שהצליח בלי מאמץ מיוחד להצטיין ביסודי, והוא עלול לגלות שעם אותה מידת השקעה הוא לא מצליח באותה מידה.
  • התגובה לכל האתגרים האלה יכולה להיות התגייסות להתמודד ולהתאמץ להשיג שוב את מה שהיה: מעמד חברתי, הישגים לימודיים וכ”ו, או להתייאש, לאבד את הביטחון העצמי, ולוותר על המאמץ.

השאלה העומדת בפנינו היום היא: מה עובר עלינו כשלילד שלנו קשה?

מה אנחנו מאמינים שצריך לעשות כשיש קושי?

איך מטפלים בקושי? מוותרים? מדרבנים?

האם הבנה של הקושי של הילד פירושה לוותר על המאמץ?

מי אמור לטפל בקושי: אנחנו? בית הספר? הילד?  

אתחיל בהקדמה קצרה שעוסקת ביחס של הורים לקשיי ילדיהם בעבר והיום, ולאחר שנבין איפה אנחנו כחברה בנושא הזה, נראה מה קורה לנו בביתנו פנימה.

כמטפלים, אנחנו פוגשים שוב ושוב הורים שילדיהם לא מתפקדים כפי שמצופה מהם, ילדים עצובים, משועממים, לא מסופקים, מחפשים ריגושים, הולכים לאיבוד. ואנחנו שומעים את ההורים אומרים: “עשינו הכל למען הילדים שלנו , אז מה השתבש? מדוע אינם מאושרים? מדוע אינם מתפקדים?

חלק גדול מאיתנו, אולי המבוגרים שבינינו, גדלו בתנאים הרבה יותר קשים מאלה של ילדינו, בודאי במקום כמו מבשרת. ההורות שאנחנו חווינו הייתה הרבה יותר תובענית כלפינו: לא היה אותו שפע כלכלי שיש כאן היום. היה ברור לנו שאנחנו צריכים ללמוד כדי להתקדם בחיים, היה ברור , לפחות לרובנו, שעוזרים בבית, שמסדרים את החדר, ששוטפים כלים, שקמים כל בקר לבית הספר ואפילו הולכים לשם ברגל… כל נושא ההסעות היה שונה מאד, גם בגלל שהיו פחות מכוניות, אבל גם כי היה ברור שהולכים ברגל או נוסעים באוטובוס.

לא רק משקי הבית התנהלו כך, גם האווירה הכללית הייתה של תרומה ודרישות מהנוער: לא הייתה שאלה אם רוצים או לא רוצים ללכת לצבא, השתמטות משרות נעשתה בצנעה ועוררה תחושת בושה, ברור היה שמצפים מהנוער לתרום למדינה, ולא רק להפך.

כל זה עבר שינוי דרמטי: ממצב שבו ההורים הם הסמכות וברור לגמרי שהם אלה שמכוונים את ילדיהם לפי מערכת ערכים ברורה, עברנו לתפיסה של “הילד וצרכיו במרכז”.

המעבר ל”ילד במרכז” היה נכון בשעתו כי אם צרכי החברה וההורים יוצרים התעלמות ואי התחשבות בצרכי הילד, אז יש פה פגיעה בילד. הכוונה הייתה לתת יותר מקום גם לצרכי הילד. אבל המעבר שעשינו היה לכיוון הפוך לגמרי, כיוון שבו מה שאנחנו כהורים חושבים, מה שלדעתנו צריך להיות הכיוון של הילד, מה אנחנו צריכים – כל זה נדחק לשוליים.

כולנו התחלנו להאמין שמה שיעשה את הילדים שלנו בריאים ומאושרים, הם 2 דברים מרכזיים:

1. אם נתן לילד שלנו שפע של דברים, הוא ירגיש מלא ושבע.

ניתן לו שפע של תשומת לב, אהבה, כסף, שעורים פרטיים, חוגים, בילויים  ואז הכל יהיה בסדר.

2. ככל שנקל על הילדים שלנו, ככל שנחסוך מהם מאמץ ונעזור להם – כן ייטב. ילד שקל לו הוא 

         ילד מאושר.

שתי הנוסחאות האלה התבררו כשגויות.

אנחנו נעסוק היום בנוסחה השנייה : ילד שחוסכים ממנו מאמץ, יגדל טוב יותר ומאושר יותר.

שיחה:

אני מזמינה אתכם לחשוב על השאלה – האם מאמץ הוא טוב או מזיק לילד שלנו?

יש פה בחדר אין סוף התנסויות והתמודדויות עם השאלה הזו, וכל אחד מאיתנו ענה עליה ועונה עליה בחיי היום יום.

אפשר לחשוב על מצבים עם הילדים שלנו – באיזה סיטואציות יום-יומיות שאלנו את עצמנו: האם לדרוש מהילד להתאמץ? האם לוותר לו? הרי יש המון מצבים כאלה.

מה השיקולים שמנחים אותנו כשצריך לקבל החלטה בעניין?

גיל הילד? סוג הקשיים שלו?

הנושא עליו מדובר _יש נושאים בהם נדרוש יותר ונושאים בהם נדרוש פחות?

האם המצב שלנו באותו זמן הביא אותנו להחליט כך או אחרת?

אפשר לחזור לחוויה שלנו כמבוגרים או כילדים: האם יש לנו חוויות של מאמץ שנדרש מאיתנו, ואיך הרגשנו? מה זה נותן? האם יש לזה מחירים?

במהלך הדיון נאסוף את הידע המצטבר המצוי כאן בחדר, ואני אנסה לתרגם את הדוגמאות להכללות על מהם המחירים ומה היתרונות שיש בוויסות המאמץ הנדרש מהילדים שלנו.

המסרים הסמויים: המקטינים/מחלישים, והמשפילים/מעליבים 

כשלילד שלנו קשה, הנטייה הטבעית, כמעט אוטומטית של רבים מאיתנו היא: לעזור, לגונן, להקל, ואף לעשות במקומו.

אבל כשאנחנו עושים זאת, בלי לשים לב, אנחנו מעבירים כל מיני מסרים שבכלל לא בטוח

שאנחנו רוצים באמת להעביר.

למשל: 1. ילד שמתקשה לסדר את התיק בערב לקראת בית הספר, אם אנחנו מסדרים

              עבורו את התיק – המסר: אני לא יכולה לסמוך עליך

  1. ילד מתקשה לקום בבוקר. אנחנו מעירים אותו.

           המסר: אני לא מאמינה שאתה מסוגל לטפל בקושי הזה בכוחות עצמך או באופן

                     יותר בונה.

  1. ילד מבקש עזרה בהכנת שעורי הבית ב 9 בערב בסמוך לשעה המיועדת לשינה.”רק

עכשיו נזכרתי שיש לי להגיש עבודה או בחינה למחר”. אנחנו מתיישבים ללמוד אתו

או לכתוב את העבודה.

המסר: זה שאתה לא מארגן נכון את הזמן – זו בעיה שלי (אמא), לא שלך.

  1. החדר לא מסודר. מבקשים שיסדר. מגיע הערב, החדר עדיין לא מסודר. אמא נכנסת

   לחדר ותוך 2 דקות מסדרת הכל.

   המסר: אני אשפית בסידורים. יש לי יכולות שאין שום סיכוי שגם אתה תוכל לפתח ולרכוש.

3 מסרים כלליים עוברים כשאנחנו “חוסכים” מילדינו כל מאמץ:

  • אם יש לך קושי או בעיה,  אתה פטור מכל אחריות לגבי הבעיה הזו. זה לא

תפקידך בכלל לחפש פתרונות או להתמודד. זו הבעיה והאחריות של אחרים: הורים,

מורים, אחים וכ”ו.

  • אנחנו, ההורים, תמיד נהיה שם להגן עליך מפני קשיים (מה שכמובן לא נכון)

ורק לנו יש פתרונות לבעיה.

  • המציאות ודרישות המציאות הם קושי בלתי עביר. החיים ממש קשים ולא טובים.

(ההפך מ: החיים הם אתגר בו אתה יכול לגלות יכולות חדשות שלך שלא ידעת

שקיימות בך).

הנזק ההתפתחותי העתידי לילד:

  • פיתוח תחושת אי-מסוגלות ואבדן הביטחון העצמי
  • תלות באחרים ובסביבה שתתאים את עצמה אליו
  • עיכוב בפיתוח יכולות
  • גזילת תחושת הגאווה שנוצרת כשיש קושי שהתמודדנו אתו בהצלחה
  • הידיעה שיש קשר בין מאמץ והישג לא מתקיימת אם אין חוויות כאלה.

באיזה תחומים אסור להזניח את “שריר המאמץ”?

  1. “שריר” הויסות הרגשי: למשל: כעס: “הוא עיצבן אותי אז הרבצתי לו!”  (האם יש עוד פתרונות

או אפיקי ביטוי לכעס?)

  למשל: חרדה:” אני נורא מפחדת לישון לבד בחדר שלי”.ויתור על המאמץ לא יאפשר 

            פיתוח של מנגנוני הרגעה.

למשל: תסכול: הילד צורח בכל פעם שלא מקבל מה שרוצה. ויתור  כאן יחסום את “שריר”

          היכולת לדחות סיפוקים.

  1. “שריר” התפקוד. גם אם אני עצוב, מבואס, מפחד או מתעצל – אני צריך להמשיך

לתפקד ולעמוד במשימות שלי. (שריר ההתגברות על קושי תפקודי)

  1. “שריר” ההתחשבות בזולת: דוגמה:”אמא תסיעי אותי לחוג”.

                                                            “אני מאד עייפה. רק עכשיו חזרתי מהעבודה”

                                                           ” אוי, אמא! בחייך, את חגי לוקחים כל הזמן וגם אמא שלו

                                                            עובדת!”

                                                  דוגמה: אמא מבקשת מבנה או בתה לרחוץ כלים.

                                                            התשובה: “אוף, לא בא לי!” או: בסדר, אחר כך –

                                                            וכלום לא מתבצע.

                הנטייה לוותר על המאמץ הנדרש מהילד להתאפק, לחלוק, להתחשב – מייצרת ילדים

               שמתחשבים רק בצרכי עצמם ובקלות מוחקים את הזולת.

בחזרה למאגר המידע