הרצאת חשיפה לאייכה

הילה אלקיים ,2018

יום עיון במכללת דוד ילין: הרצאת מבוא המתארת את עקרונות השיטה על פי הספר ההורה כמגדלור

נושא:
רעיונות מרכזיים בגישת אייכה
פסיכופתולוגיה לפי גישת אייכה
מצפן/שושנת היחסים
מבט על על הגישה
חירות ההורה/חירות הילד
טיפול בדפוסי התנהגות
סביבה מתירה/סביבה מגדלת
סוג:
הרצאה כתובה

אייכה הרצאת חשיפה 

 חידושים של השיטה:

שיטת אייכה הינה שיטה חדשנית ופורצת דרך לטיפול בילדים, מתבגרים ומבוגרים צעירים באמצעות הוריהם. 

לשיטה השלכות יישומיות לגבי התנהגות מעודדת גדילה והתפתחות מצד מבוגרים הנמצאים בתפקיד חינוכי או טיפולי ביחס לילד.

השיטה פותחה ע”י ד”ר איתן לבוב, פסיכיאטר של הילד והמתבגר ופסיכואנליטיקאי.

יתרונות השיטה:

-מביאה לשינוי מהותי בטווח זמן קצר.

-השיטה נותנת להורים ומחנכים כלים לקדם את התפתחות הילד גם במצבים בהם הילד אינו שותף לתהליך.

-השיטה יעילה לטיפול בקשת רחבה של קשיים בטווח גילאים גדול.

-השיטה נותנת להורים ולמחנכים כלים המסייעים: 

א) ביצירת אווירה נעימה ומכבדת בין כל השותפים לקשר.

ב) בטיפול בקשיים התפתחותיים של עוד ילדים  או של הילד בשלו הם פנו גם בהמשך.

ההיסטוריה של התפתחות השיטה:

שיטת אייכה פותחה על ידי דר איתן לבוב פסיכואנליטיקאי ופסיכיאטר של ילדים מתוך שנים ארוכות של עבודה קלינית. 

אל הקליניקה הפרטית של ד”ר לבוב הגיעו במצוקה הורים של ילדים ונערים שילדיהם סבלו מבעיות קשות אך סירבו לשתף פעולה עם טיפול (סרבני טיפול). 

ילדים אלה סבלו מקשת רחבה של בעיות: פסיכוזות, אנורקסיה, דיכאון, מצבים רגרסיביים קשים, אלימות, אי תפקוד, נסיגה והתנתקות חברתית, אי התאמה למסגרת ועוד… בלית ברירה עבד ד”ר לבוב עם מי שהסכים לעבוד איתו עם ההורים. הוא ראה שהוא מצליח לעזור להם בעזרת אנטגרציה של ידע שרכש במהלך שנות לימודיו ועבודתו. לאחר מכן זיהה  שהוא יכול לעזור גם לקבוצת אחרת של נערים וילדים באמצעות עבודה עם הוריהם. אלה היו ילדים ונערים שקיבלו טיפול ושתפו פעולה עם הטיפול אך לא חלה התקדמות מספקת במצבם ביחס להשקעה הטיפולית בהם. ולבסוף הוא ראה ששיטת העבודה שהוא פיתח מתאימה גם לטיפול בבעיות של הורים שנתקלים בקשיים רגילים במהלך גידול ילדיהם. דר’ לבוב שם לב שצורת העבודה שלו עם ההורים מביאה לרפוי במקרה הטוב או להיחלצות מהיתקעות והתגייסות של הילד או הצעיר לשיתוף פעולה עם טיפול. השיטה שהוא פיתח מטפלת אם כן בפתולוגיה הנפשית של הילד באמצעות ההורה.  זהו חידוש מלהיב ומרתק בשדה הטיפולי. 

בשנים האחרונות עקרונות השיטה החלו להיות מיושמים בהצלחה רבה גם במערכת החינוכית.

לאיזה שדה של נוכחות הורית וחינוכית נכנסת השיטה? 

ממחצית המאה הקודמת התפתחה מודעות הולכת וגדלה לצרכים הרגשיים וההתפתחותיים של הילדים ושל בני הנוער. 

הורים, מחנכים, קלינאים השקיעו מאמצים רבים כדי לתת הכרה והיענות לצרכים של הנפש המתפתחת. ילדים בעולם המערבי גדלים בעולם שקשוב לצרכיהם יותר מאי פעם ומשתדל מאוד להיענות להם. למרות זאת, מצוקות רגשיות והפרעות התנהגות בקרב ילדים ומתבגרים לא קטנו. חלקן אף גדלו.

ילדים ומתבגרים הופכים קורבן לשיעורים הולכים וגדלים של הפרעות אכילה, הפרעות זהות, הפרעות ויסות, הפרעות תקשורת, פגיעות, התמכרויות, דיכאון נעורים. 

איך ניתן להבין את זה? 

אייכה מציגה זווית ראייה חדשה להתבוננות על היווצרות של בעיות רגשיות, התנהגותיות והתפתחותיות

נתחיל בשאלה: מה אנחנו מבינים כשילד-נער אינו נמצא במקום הטוב בו היינו מצפים ושואפים לראות  אותו? מה מביא אותו לסטות מהמסלול האופטימאלי האפשרי בהתפתחותו? 

הגישות הקליניות הרווחות מתבוננות באדם הפועל מרגיש וחושב באופן שפוגע בו או בסביבתו ומחליש אותו, כמונע על ידי כוחות “מניעים” השולטים בו ודוחפים אותו לכך.

המפריד בין גישות המניע השונות הוא סוג האמונה בנוגע לטבע ולמקור של המניעים. 

גישה אחת רואה במניעים השתקפות של תבניות ביולוגיות מולדות, 

גישה אחרת רואה בהם דפוסים נרכשים. 

גישה אחת מפרשת אותם כביטוי של יצרים אסורים, 

גישה אחרת כתולדה של צרכים שלא קבלו מענה מתאים. 

עבור גישה אחת הם נובעים מתוך נפש האדם, עבור גישה אחרת מקורם בסביבה. אך כאמור השוני הרב הקיים בין הגישות אינו מבטל את המשותף ביניהן: מיקוד ועיסוק בגורמים ומניעים ששולטים ומשתלטים על האדם.

לצד תרומתה הרבה להבנה הקלינית, חשיבה ממוקדת בחיפוש אחר “מניעים” וגורמים מפעילים פוסחת על יסוד אחר הממלא תפקיד מכריע בהיווצרות של מצוקות נפש והפרעות ההתנהגות. יסוד שאנו מכנים אותו המרחב המתיר. אני אסביר

כיצד נוצרת פסיכופתולוגיה על פי אייכה?

הנחת היסוד שלנו היא שכל תופעה ביקום זקוקה למרחב המאפשר את קיומה.

נבחן כעת על פי העיקרון הזה מצב בו נהר מציף את סביבתו. טבעי לחשוב שההצפה נובעת מעלייה בכמות  ובכוח  של המים הזורמים בנהר. במחשבה נוספת נזהה עוד גורם, הממלא תפקיד מכריע בהיווצרותה של ההצפה: אופיין של גדות הנהר.  

מי נהר הקולורדו, כשהוא זורם בגרנד קניון של אריזונה, אינם  יכולים להציף את השטחים הנמצאים מאות רבות של מטרים מעליהם. מבנה גדות הנהר אינו מאפשר  הצפה ובכוחן לתעל זרימת מים בעלת מימדים עצומים. ומנגד, במשך דורות (עד לבניית סכר אסואן), הגדות השטוחות והנמוכות של הנילוס הצפוני  אפשרו מדי שנה למי המשקעים היורדים בעונת הגשמים הרחק בלב אפריקה, לגרום להצפה מבורכת של אדמות המשתרעות לאורך חלקו המצרי והצפוני של הנהר. גדות שונות, תוצאות שונות. ההצפה בפועל תלויה באופי ה”מאפשר” או ה”לא מאפשר” של גדות הנהר. 

תחום ההתפתחות הפסיכולוגית

גם בתחום ההתפתחות הפסיכולוגית אנו יודעים שאדם זקוק לסביבה שתאפשר לו התפתחות תקינה. ללא סביבה כזאת הפוטנציאל הטבעי של בן אנוש להפוך לאדם אינו יכול להתממש. למרות הסיפור הנפלא של מוֹגְלִי וחבריו מספר הג’ונגל. אנשים שגודלו על ידי חיות לא הצליחו משהושבו לחברת בני האדם להפוך למה שאנו מכנים בני תרבות.

מדובר כאן במרחב אנושי-התייחסותי שבו האדם גדל והוא זקוק לו על מנת להפוך לבן אנוש. 

ומה באשר להתפתחות  שאיננה “נורמלית-מיטבית” אלא “חריגה”?

על פי שיטת אייכה גם כאן דרוש מרחב אנושי התייחסותי שמאפשר התפתחות כזאת. גם בתחום רפואת הנפש התפתחות לא בריאה מחייבת תנאים המאפשרים התפתחות לא בריאה בסביבה האנושית העוטפת את הילד (הסובייקט). 

התפתחות יכולה להתקדם לכל כיוון. היא יכולה להתקדם לכיוון של גדילה, בשלות וחוסן או לכיוון שגורם נזק לילד או לסביבתו. התפתחות יכולה להיות לכיוון אוטונומיה או תלות, בשלות או רגרסיביות, וויסת או חוסר ויסות, נסיגה או התמודדות. 

לילד יש צורך במבוגר אחראי שיכוון את התפתחותו.

הסביבה האנושית שבתוכה גדל הילד משדרת לעברו רשת עשירה ומורכבת של משובים, שבכוחם לפתוח או לחסום את הגישה לכיוון התפתחותי מסוים ובכך היא מכוונת את התפתחותו. 

המשובים  האלה מועברים אל הילד באמצעות תקשורת. תקשורת מילולית ותקשורת לא מילולית. באמצעות הבעות, מחוות, או מעשים (אקטים) שמעבירים מסר. (באמצעות המשובים לומד הילד מה מותר מה אסור, איך מתאים ואיך לא מתאים להתנהל, מה רצוי ומה לא רצוי  בחברה בה הוא חי וכו’….)

התפתחות תקינה קורית במרחב אנושי, שבאמצעות המשובים מאפשר לילד לבטא את הפוטנציאלים שלו רק בדרכים שמעודדות גדילה והתפתחות.  למרחב כזה נקרא סביבה מגדלת

התפתחות לא תקינה מתרחשת כאשר המרחב האנושי בתוכו גדל הילד (הורים, אנשי חינוך, מטפלים) נותן לילד משובים מהם הוא מבין (לעיתים בטעות) שניתן לבטא את הפוטנציאלים שלו בדרכים שגורמות נזק לו או לסביבתו. 

או כאשר המרחב האנושי מאפשר לילד להמשיך ולהתקדם מבלי לפתח יכולות המתאימות לשלב ההתפתחותי בו הוא נמצא. למרחב כזה נקרא  סביבה מתירה.

נוכל עכשיו להתבונן בכל התפתחות חריגה כשקלול בין שני יסודות: מניע המפעיל את הפרט, וסביבה מתירה המאפשרת למניע לדחוף לכיוון היוצר סבל או נזק. 

בעבודתנו עם ההורים או כאשר אנחנו נכנסים למערכות חינוך בעבודתנו עם המחנכים והצוות הטיפולי אנחנו מזהים את הנקודות בסביבה של הילד או המתבגר שנותנות לו לא מדעת את ה”רשות” “לזרום” לכיוונים לא בריאים, או שפוטרות אותו מאתגרים התפתחותיים מותאמים לגילו. בהדרכה בעזרת הכלים שפיתחנו אנו עוזרים להורים ולצוות החינוכי לחסום את הנקודות האלה ולאפשר פתח לזרימה אך ורק בכיוונים בריאים ומקדמי התפתחות.

ההורים והמחנכים בימינו מתקשים לכוון את התפתחות הילדים ומבלי משים מהווים עבורם סביבה מתירה. הם מתקשים ליצור סביבה אנושית מגדלת שלא תאפשר לילד לבטא את הפוטנציאלים שלו בדרכים שגורמות נזק לו או לסביבתו, ולא תיתן לו פטור מאתגרים התפתחותיים ובכך תכוון את התפתחות הילד לגדילה ובריאות נפשית. 

 שיטת אייכה מציגה דרך לעשות זאת.

בהדרכת אייכה לומדים שפת תקשורת המאפשרת להורים למחנכים ולמבוגרים האחראיים לתת כיוון באופן בהיר ומכבד מבלי להשתלט על הילד לרמוס אותו או לפגוע בו. כיצד עושים זאת?

על מנת שהמבוגר האחראי יוכל לתת כיוון לילד הילד צריך קודם כל לראות אותו. כמו שתמרורים או רמזורים צריכים להיראות בדרך על מנת לתת לנהג כיוון, כך גם ההורה או הצוות החינוכי צריכים להיראות על ידי הילד על מנת שיוכלו לכוון אותו. 

כדי שהמבוגר האחראי, הורה או מורה, ייראה על ידי הילד הוא צריך להיות בעל יכולת להאיר את עצמו. להאיר את צרכיו, את ערכיו, את מה שחשוב לו בקשר עם הילד באופן בהיר לא תוקף ומכבד. במילים אחרות ההורה או המחנך צריכים לתת מקום לעצמם כסובייקט בתוך הקשר עם הילד.  סמל המגדלור נבחר לעטיפת הספר וללוגו של אייכה מהסיבה הזאת בדיוק.  המגדלור מאיר את עצמו ובאמצעותו יודעות גם הספינות השטות בים, וגם המצויים ביבשה ברדיוס של 360 מעלות לכוון את עצמם ביחס איליו.

כמו שאמרתי קודם. במהלך העשורים האחרונים עבר סגנון ההורות בעולם המערבי שינויים מרחיקי לכת. הורים מחנכים ואנשי טיפול משקיעים מאמצים רבים על מנת ללמוד את צרכי הילד ולתת לו תנאים מיטביים להתפתחותו. התפתח סגנון הורות השם את הילד ואת צרכיו במרכז. הורים עושים הכל על מנת לדאוג לאושרם ורווחתם של הילדים. 

כל זה מצויין אבל כאשר ההורה עושה את כל זה ובו זמנית מוותר על עצמו, על מה שחשוב בעיניו ועל צרכיו, הוא הופך להורה שקוף, בלתי נראה ומבלי משים ומבלי להתכוון הוא פוגע ביכולתו לתת לילד כיוון.  הדבר נכון גם לגבי אנשי חינוך האמונים על התפתחותו של הילד.

המצב שבו ההורה מעלים את עצמו כסובייקט משדה הקשר עם ילדו הוא מצב לא בריא. זה מצב שבו ההורה מציג את עצמו בקשר עם ילדו כחסר צרכים, כמישהו שאין צורך להתחשב  בו וברגשותיו, ובכך הוא לא מאפשר לילדו ללמוד על איזונים הכרחיים בכל קשר. הוא שומט את הבסיס לכך שהילד צריך להביא את רצונותיו של ההורה בחשבון, והופך את ההורה לקליפה מספקת שירותים ונטולת תוכן. היכולת של ההורה לתת במצב הזה כיוון לילדו נפגעת, כי מי צריך בכלל להתחשב בהורה ובמה שהוא חושב ומרגיש. מהמקום הזה שבו ההורה נעלם, מסתיר את עצמו ואת מה שחשוב לו בשדה הקשר עם ילדו יצאה הקריאה “אייכה”, אייכה הורה, מפני מה  ומפני מי אתה מסתתר. 

אז ההנחיה הראשונה להורה או למחנך שרוצים להשתמש בתקשורת מגדלת היא לא להסתתר ולתת ביטוי לצרכי העצמי שלהם כהורים או כמחנכים. אמשיך מכאן לתאר את העקרונות המרכזיים בתקשורת מגדלת אותם אנחנו מלמדים את ההורים הבאים להדרכה. תהליך דומה נעשה גם עם צוותים חינוכיים.

התקשורת המגדלת

בהדרכה לומדים ההורים  שפת תקשורת שבאמצעותה הם אמורים להתנהל מול הילד. שפת התקשורת הזאת כוללת כללים של עשה ואל תעשה.

ההורים מתבקשים להיגמל משימוש בשפה רגילה בה הם מתנהלים מול הילד. הם מקבלים מהמדריך רשימה של כעשרים כללים ממה הם מתבקשים להימנע בתקשורת שלהם מול הילד. באופן כללי הם מתבקשים להימנע משפה והתנהגות אשר מתעלמת מכוחות הילד, ומקטינה אותו כמו להימנע מלגונן עליו, לפטור אותו מהתוצאות הלא נעימות (בהתאם לגילו) של המעשה שלו. וכו’ 

הם גם מתבקשים להימנע משפה והתנהגות שמתעלמת מכבודו וערכו של הילד. להימנע משפה מתקיפה או פולשנית. כך למשל הם מתבקשים להימנע מלהטיף לילד, להסביר לו דברים מבלי שביקש, לבקר אותו, לצעוק עליו. 

וכן הם מתבקשים להימנע מהתנהגויות המתעלמות מהכבוד והערך שלהם כהורה. למשל להישאר במרחב המשותף כשהם מרגישים מותקפים או להתעלם ולטשטש את התחושות שלהם כהורה.

במקביל מקבלים ההורים הנחיות עשה 

ההורה  נותן לילד כיוון בהתאם לערכים ההתפתחותיים שבהם הוא מאמין באמצעות העברת מסר מגדל. למשל: אצלנו בבית לא פותרים חילוקי דעות באלימות, אנחנו מצפים שכאשר אתה נתקל בקושי תעשה מאמץ. חשוב לנו שתתחשב בסביבה שלך. אנחנו רוצים שתלמד להתאפק וכו’….

החידוש של אייכה הוא פיתוח דרך יעילה להעביר את המסרים המגדלים.

אחד הכללים החשובים בכללי “העשה” של התקשורת המגדלת הוא לא לטפל בדפוסי התנהגות בעייתיים על חם, אלא על קר. בשיחה שמוקדשת לנושא במרחק מה מההתרחשות ולפני הפעם הבאה.

כלל שני חשוב הוא שהטיפול בדפוסי התנהגות או חשיבה בעייתיים יעשה באמצעות תקשורת יעילה ששומרת על כבוד הילד והאוטונומיה שלו. לשם כך אנחנו משתמשים בכלי שנקרא שושנת הרוחות של היחסים. 

שושנת הרוחות 

שני החידושים המרכזיים של התקשורת המגדלת הם הזיהוי שבכל קשר, וגם בקשר הורים –ילדים, השותפים לקשר יכולים להיות בנושאים שונים בעמדות יחס שונות זה כלפי זה. כאשר מדובר בהורים הרוצים לכוון את ילדם להימנע מהתנהגות שעל פי הבנתם גורמת לו או לסביבתו נזק, או לעזור לו לפתח כישורי חיים, הם  עשויים לפגוש מולם ילד הנמצא באחת מהעמדות המרכזיות הבאות: 

עמדה של שותפות, עמדה של התחשבות, עמדה של כדאיות ועמדה של אלימות. מיפוי העמדות האלה הוא החידוש הראשון של השיטה. 

החידוש השני הוא ההבנה שכל עמדת יחס כזו מגיבה לצורת תקשורת אחרת. על מנת שהתקשורת תהיה אפקטיבית יש להתאים את צורת התקשורת לעמדת היחס של הילד כלפי המסר שההורה מנסה להעביר כשהוא פונה אל הילד על קר. הדבר דומה למקלט רדיו שבו יש תחנות וכל תחנה קולטת גלי רדיו בתדר מסוים. אם נשדר אל התחנה בתדר לא מתאים, השדר פשוט לא ייקלט. על אותו המשקל אם נשדר לזולת, הנמצא מולנו בעמדת יחס מסוימת, בצורת תקשורת לא מתאימה, השדר לא ייקלט. 

את מפת עמדות היחס וצורת התקשורת המתאימה על מנת להעביר מסר לכל עמדה אנו מכנים שושנת הרוחות או שושנת היחסים. 

במהלך עבודת ההדרכה ההורים מזהים מהו הערך המגדל שהם מעוניינים לקדם ומנסחים  מסר מגדל שאותו הם מעוניינים להעביר אל הילד. הם  מזהים באיזו עמדת יחס על שושנת הרוחות הילד נמצא  מולם בנוגע לערך המגדל שהם מעוניינים לקדם, ובהתאם לכך הם בוחרים את צורת העברת המסר לילד. השימוש בשושנת היחסים עוזר להורים להעביר לילדם מסרים בצורה בהירה מותאמת ומכבדת, לא מזיקה ולא תוקפת.

עמדת היחס הראשונה היא של שותפות

הכוונה היא שההורה והילד שותפים לאותה מטרה ומעוניינים להתקדם ולהשיג אותה ביחד. במצב הזה המסר מועבר היטב באמצעות תקשורת רגילה ומזמינה. למשל מצב שבו הורה מבקש שבנו ילמד לשחות כי הוא מאמין שזאת מיומנות בסיסית שחשובה להישרדות שלו, וגם הילד רוצה ללמוד לשחות והוא גם רוצה שהורה יהיה שותף שלו בדרך ללימוד השחייה. במצב הזה שפה רגילה של שיתוף: “בוא נלך לבריכה כל יום עד שתלמד לשחות  אולי נשאל מי יודע ללמד ילדים שחייה וכו’. ” היא שפה מתאימה.

עמדת היחס השנייה, התחשבות,  היא עמדה שבה כבר נפתח פער בין ההורה לילד. 

לילד ולהורה יש סולם קדימויות שונה ומטרה שונה. יחד עם זאת מה שמאפיין את עמדת היחס הזאת זה שלילד אכפת מה ההורה מרגיש ורוצה. למשל ההורה שמבקש שבנו יידע לשחות והילד מצידו לא חושב כך אבל הוא נמצא בעמדת התחשבות כלפי אבא בנושא הזה, ומוכן ללמוד לשחות מתוך התחשבות, כבוד, חובה אמון ביחס להורה .

 ברגע שנוצר פער בין השותפים לקשר דיאלוג רגיל לא מתאים!!!…

כאשר הילד נמצא כלפי ההורה בעמדת של פער ויחס של התחשבות, ההורה צריך להעביר את המסר בצורה של גילוי עצמי. ההורה צריך לחשוף את, בקשתו הוא, רגשותיו או מגבלותיו ביחס לנושא הנדון על מנת לתת לילד סיכוי להיענות. במקרה שלנו ההורה יכול לומר לילד מאוד חשוב לי שתדע לשחות. בכך ההורה יוצר עבור הילד סביבה בהירה בה הילד יודע מה ההורה מרגיש ומצפה  ממנו.

עמדת הכדאיות ההוגנת: כאן ההורה והילד מצויים זה מול זה בעמדה של ניגוד אינטרסים. הילד מעוניין לקדם את האינטרס שלו במסגרת של כללי משחק הוגן המאפשרים גם להורה לקדם את האינטרסים שלו. בדרך כלל הורים לא אוהבים לחשוב שילדיהם נמצאים מולם בנושאים מסוימים  ביחס של כדאיות. הם מצפים שילדים יעשו דברים מתוך שותפות והזדהות. אנו סבורים שמותר לילדים לעשות את הדברים לא רק מתוך זה שהם רוצים, אלא מתוך זה שכדאי להם. אם אני כהורה חושבת שחשוב שהילדים ישתתפו בניקיון הבית, מותר לילדים שלא יתחשק להם לעשות זאת, ושהם בכל זאת יעשו זאת בגלל שיקולי כדאיות. 

על מנת לשדר מסר המותאם לסוג זה של עמדת יחס יש צורך באקט תקשורתי. ההורה מכונן נורמה שמשנה את מאזן הכדאיות. ההורה מנהיג בבית כלל שמבטא ערך התפתחותי מיטיב והפסד קונקרטי מתאים וצפוי שהוא תוצאה של אי כיבוד הכלל.

למשל: מי שעוזר בבית ומפנה מדיח רשאי להשתמש במחשב הביתי ומי שלא,  מאבד את הזכות הזאת למשך יום ביום שלמחרת.

החוק איננו עונש ואיננו לקח אלא יוצר משמעות מווסת ומסדיר. הילד אז חי בסביבה צפויה ומוסדרת שבה הוא יכול להחליט איזה בחירות הוא רוצה לעשות וכמה הוא רוצה לשלם עבור בחירותיו. חוק שכופה על הילד התנהגות ולא מאפשר לו בחירה אינו חוק מגדל.

נתמקד כעת בעמדות האלימות לסוגיהן. אלה בדרך כלל העמדות בהן ממוקמים הילדים והמתבגרים הסובלים מהפרעות קשות. החידוש מרחיק הלכת של הגישה הוא באפשרות לטפל בילדים הסובלים מהפרעות קשות למרות נטיותיהם להתקיף את עצמם או את הסביבה ולמרות אי שיתוף הפעולה שלהם.

כאשר מדובר בעמדה אלימה  האדם -במקרה שלנו הילד- כופה על זולתו-  ההורה- לשרת את המטרה והאינטרס שלו באמצעים שונים. יש כמה עמדות אלימות אבל לא אכנס לפירוט שלהן בהצגה זאת. אומר רק  שעמדה אלימה אינה לגיטימית בקשר בין אנשים וכאשר היא קיימת בקשר בין הורה וילד היא הופכת להיות מוקד העבודה של ההורה מול הילד עוד לפני עבודה על כל ערך מגדל אחר. 

כיצד אם כן יכול ההורה להעביר מסר לילד שנמצא בעמדה אלימה?

להתנהגות אלימה, כלפי העצמי או כלפי האחר, יש להגיב באמצעות אקט תקשורתי ולא באמצעות מילים.

העברת המסר לא נעשית על ידי ניסיון  להשתלט על הילד התוקפן או להוכיח לו מי יותר חזק. ההורה משתמש בחופש שלו להחליט רק על עצמו. העברת המסר נעשית באמצעות אקטים תקשורתיים שמעבירים את המסר שהשגרה בבית נשברת וההורה לא מוכן להמשיך להתנהל כרגיל  כל עוד הילד נוהג כלפיו באלימות. ההורה עושה מעשים שתכליתם למנוע את האפשרות שיותקף פיסית או מילולית. הוא משתמש בחופש שלו להתרחק פיסית מהמרחב המשותף לו ולילד על מנת למנוע את האפשרות שהילד יתקיף אותו או מגייס אנשים שנוכחותם במקום עשויה למנוע את ההתקפה. 

כאשר ילד נמצא בעמדת הרס ויש סכנה ממשית לחייו או לחיי ההורה המסר הוא שאנחנו נעשה הכל על מנת למנוע את ההרס. המסר מועבר באמצעות סדרה של פעולות שמטרתן למנוע את ההרס. זה המקום היחיד בו אנחנו לא נותנים לילד אפשרות בחירה, נכנסים למרחב האישי שלו ופוגעים אם יש צורך בכך בפרטיות שלו וביכולת שלו להחליט על עצמו ולעשות את בחירותיו.

ההתנהלות מול עמדות אלימות בשפה מגדלת  מבטיחה שהתנהגות פוגענית לא תותר והתנהגות אלימה תיעצר באופן שאינו אלים ואינו פולשני (כל עוד לא מדובר בסכנת חיים מיידית). האופציות האוטומטיות שעד כה היו ברירות המחדל של הילד על מנת לקדם את האינטרסים שלו או להרגיע את עצמו, לא מביאות את התוצאות אליהן היה רגיל עד כה, והוא נאלץ לפתח או לאתר דרכים אחרות, לא מזיקות, על מנת לפתור את קשייו.

ההתנהלות בהתאם להנחיות השפה המגדלת מבטיחה:

א) שהכיוון אותו מתווה ההורה או איש החינוך יהיה ברור. 

ב) שאופן העברת המסר יהיה מותאם לעמדת היחס בה הילד נמצא כלפי ההורה או המחנך בנושא המעסיק את המבוגרים האחראיים. הדבר מבטיח שהמסר ייקלט.

ג) שכבודו של הילד יישמר.

ד) שההורה /איש החינוך והילד כל אחד מהם יהיה במלוא האוטונומיה לעשות בחירות ולשאת בתוצאות של בחירות אלה.

בחזרה למאגר המידע