אייכה
יום העיון השנתי השביעי בנושא הורות וחינוך כתרופה ל”שיגעון”
בית סוראסקי תל השומר
התקשורת המגדלת ככלי טיפולי
הילה אלקיים– פסיכולוגית קלינית. מדריכה הורים ומטפלים בשיטת אייכה ועוסקת בהוראת השיטה.
בהרצאה זאת אעסוק בשאלה כיצד קורה שאנחנו נוכחים שוב ושוב ביעילות הטיפול בשיטת אייכה במקרים קשים ביותר, ובמיוחד כיצד קורה “הנס” הזה כאשר מדובר במקרים קשים בהם הילד, המתבגר או המבוגר הצעיר אינו שותף לטיפול ואין לו עניין לטפל בעצמו. השאלה איך זה עובד? איך זה מתקשר לעולם הידע העצום שנצבר עד כה בכל מה שקשור להתפתחות של בריאות נפשית היא שאלה שמעסיקה אותי. בהרצאה זו אני רוצה לשתף אתכם בחלק מן המחשבות שעלו בי בהקשר הזה. מבחינתי הרצאה זו היא רק התחלה של ניסיון, לתאר באמצעות כלים ומושגים נגישים ומוכרים למטפלים את הכוח המרפא הטמון בשימוש בתקשורת המגדלת.
בהרצאה זו אעסוק בחלקים מעבודתם של ויניקוט וג’סיקה בנג’מין ואנסה להראות את הרלוונטיות של התקשורת המגדלת של אייכה למודלים ההתפתחותיים שלהם. אנסה להראות כי בכוחה של התקשורת המגדלת לעודד חידוש וקידום של תהליכים תוך נפשיים שויניקוט וג’סיקה בנג’מין תארו כחיוניים להתפתחות תקינה.
ויניקוט בעבודתו עסק בשאלה מה דרוש לילד על מנת להתפתח בצורה מיטבית ולהפוך לאדם יוצר בעל תחושת חיות ואותנטיות. לויניקוט אין תיאוריה שלמה ורציפה המספקת תשובה לשאלה זו אולם הוא עוסק בשני נושאים חשובים שרלוונטיים בעיניי לדיוננו היום. האחד הוא המושגים עצמי אמיתי ועצמי כוזב, והשני הוא מושג השימוש באובייקט. אתחיל עם הראשון ואתאר בקצרה את המשגתו של ויניקוט.
על פי התאוריה ההתפתחותית של ויניקוט, בתחילת החיים באופן אידאלי הסביבה האימהית חובקת ומתמסרת באופן מלא לסיפוק צרכיו של התינוק. האם צריכה להיות בעמדה מורכבת של היענות לצורכי התינוק ולמחוות שלו מצד אחד, והימנעות מפלישה בלתי מוזמנת לעולמו מצד שני. ההתאמה המלאה בתחילת חיי התינוק אמורה להתמעט בהדרגה כאשר התינוק גדל.
כאשר האם מצליחה להיות בעמדה המורכבת הזאת היא מובילה תהליך, אותו לא אפרט, בו מתאפשר לתינוק ולילד להכיר ולפתח עצמי שנחווה אמיתי. העצמי האמיתי על פי ויניקוט הוא המקור לתחושת הממשות, החיוניות והיצירתיות של האדם. הוא החוויה של היות האדם מחובר לעצמו.
ויניקוט מבחין בין שני סוגי כשלים שיכולים להתרחש בשלב הזה של ההתפתחות: האחד, חוסר יכולת של האם להיענות לצורכי התינוק כאשר הוא במצב ערות. השני, התערבות יתר שלה במצב מנוחה. בשני המקרים האם אינה רואה באמת את התינוק ואינה מזהה או נותנת הכרה ומקום לעצמי האמיתי שלו. אי יכולתה של האם לפגוש את הילד במקום הרגשי שבו הוא מצוי דוחפת את התינוק, שתלוי בסביבתו על מנת לשרוד, להגיב לסביבה בהיענות מרצה. כאשר הכישלונות בטיפול האימהי חוזרים על עצמם, הם מובילים ליצירת עצמי כוזב. תפקידו של העצמי הכוזב הוא להסתיר את העצמי האמיתי ולהגן עליו באמצעות היענות והתאמה של עצמו לדרישות הסביבה.
ויניקוט מתווה רצף מדורג של שימוש בעצמי הכוזב ומידת החשיפה למציאות שמקבל העצמי האמיתי. בקצה הפתולוגי של הרצף, העצמי האמיתי חבוי והעצמי הכוזב מתחזה לאמיתי, ובקצה הבריא, השימוש בעצמי הכוזב נעשה באופן פרגמטי. האדם מחובר לרגשותיו האמיתיים (לעצמי האמיתי שלו) אבל במצבים חברתיים הוא בעל יכולת להפעיל שיקול דעת אם, מתי, ואיך להביע אותם.
אם נחשוב רגע מנקודת הראות הויניקוטיאנית על הסביבה ההורית שבה חי ילד שהוריו מתקשרים איתו באמצעות התקשורת המגדלת, נראה שמדובר בסביבה שבה ההורה, באופן שמותאם לגיל הילד, נסוג מהמשוקעות הטוטלית (primary maternal preoccupation) שנדרשה בשלב הראשוני של החיים אחרי הלידה. הנחיות התקשורת המגדלת מביאות אותו להימנע מחודרנות או כוחנות ביחסיו עם ילדו. כך למשל ההורה המשתמש בתקשורת מגדלת נגמל מהרגלו לתחקר את ילדו, ולדחוף לו עצות מבלי שהתבקש, או מההרגל להעיר לילד, לבקר אותו או לשפוך עליו רגשות בלי שליטה. אם וכאשר ההורה נדרש לתת משוב לילדו או לתת ביטוי לדברים שחשובים לו, הוא יעשה זאת באופן בהיר מכבד, לא תוקף, לא כופה, שמתאר ומגדיר את עצמו ולא את הילד. בכך הוא יוצר מרחב המאפשר לילד להרפות מהצורך לחזק את העצמי הכוזב בתגובה לפולשנות או למתקפות שהסביבה יוצרת. נוצר מרחב המאפשר הקשבה עצמית וצמיחה בעולם הפנימי של הילד. מתאפשרת הצטברות של חוויות שבהן ניתן ביטוי לעצמי האמיתי של הילד, מבלי שהדבר יביא להתקפה מצד הסביבה. התנהלות עקבית כזאת מצד הסביבה תחזק את בטחונו של הילד להביא את עצמו ואת רגשותיו לתוך הקשר עם הסובבים אותו ולחיות את עצמו בצורה אותנטית ומלאה מכפי שהעז קודם לכן.
החידוש בתקשורת המגדלת הוא שהיא משמשת כלי העוזר להתנהל גם במצבים בהם הביטוי העצמי והמחוות הספונטניות של הילד נעשים באופן שההורה מרגיש שעלולים להזיק לילד או לסביבתו, למשל ילד הנוהג לבטא את כעסו באמצעות התפרצויות זעם. ההורה שמשתמש בתקשורת המגדלת מגיב באופן לא תוקף. יחד עם זאת הוא משתמש בכלי של שושנת הרוחות והתאמת צורת המסר שלו לעמדת הילד, על מנת לשדר באופן בהיר את הצורך שלו שהילד ימצא דרך אחרת לבטא את עצמו ואת צרכיו – בדוגמה שלנו את כעסיו. באופן הזה ההורה מזמין את ילדו לתת ביטוי לצרכיו ולרגשותיו האותנטיים ובו זמנית לעשות זאת בדרכים שלא פוגעות בהתפתחותו או ברקמת הקשר שלו עם זולתו.
השימוש של ההורים בתקשורת המגדלת מפחית אם כן את הלחץ שמפעילה הסביבה על הילד ומשחרר אותו במידה רבה מהצורך להישען על העצמי הכוזב. השימוש בתקשורת המגדלת מבטיח שהמחוות הספונטניות של הילד לא יתקלו בתגובות משתקות או קטסטרופליות מבחינתו ובאמצעות הכְוונה של ההורה ימצאו אפיק ביטוי מתאים. בכך נפתח פתח לשינוי במאזן בין העצמי הכוזב לעצמי האמיתי המקדם ריפוי.
המושג הבא של ויניקוט אליו ארצה להתייחס הוא השימוש באובייקט.
ויניקוט טוען ששתי האשליות המרכזיות של התינוק בשלב של ראשית החיים הן אשליית האומניפוטנטיות ואשליית האחדות עם האם והן מוזנות באמצעות ההיענות המיידית והמלאה של האם לצרכי התינוק. במילים פשוטות, התינוק בוכה, האם מגישה לו את השד, התינוק חי באשליה האומניפוטנטית שהשד הוא חלק ממנו או שהוא יצר אותו ושהוא יכול לזמן אותו כרצונו. האם הטובה דיה אינה מנסה לעמת את התינוק עם הסתירות בין עולמו הסובייקטיבי האשלייתי לבין המציאות החיצונית. התנהגות זו של האם מניחה את התשתית להתפתחות של עולמו הפנימי של התינוק שבו יש מרחב לאשלייה, לסובייקטיביות, ליצירתיות ולמשחק.
בנסיבות אופטימליות אומר ויניקוט, האם מגיחה בהדרגה ממצב זה של עצמיות מושאלת. היענותה למשאלותיו ולמחוותיו של התינוק נעשית פחות מלאה, והתינוק מתחיל להכיר בה כאובייקט בזכות עצמו. רגעי אי ההתאמה מצד האם לתינוק מסמנים לו בהדרגה את האפשרות שהאם קיימת בעולם החיצון, שהיא אובייקט נפרד ולא יצירה שלו.
בשלב הזה בו התינוק קולט בהדרגה שאימו איננה חלק ממנו, הוא יוצר קשר רגשי עם האם אבל הוא עדיין אינו מסוגל לראות אותה כפי שהיא. הוא מייחס לאם תכונות ורגשות מעולמו הפנימי. האובייקט האימהי כמו שהתינוק תופס אותו הוא בעיקר השתקפות של עצמו ושל ההשלכות שהוא משליך עליו. לצורת התייחסות זאת שכוללת השלכה מסיבית מעולמו הפנימי של הילד על ההורה, ויניקוט קורא התייחסות לאובייקט (OBJECT-RELATING).
כל עוד דמות האם צבועה בעיקר בצבעים שהעולם הפנימי של הילד צבע אותה, הילד אינו יכול לעשות בדמותה שימוש, מכיוון שהיא השתקפות של העולם הפנימי שלו עצמו, היא אינה מביאה איתה משהו חדש שהילד יכול להיעזר בו או ללמוד ממנו.
על מנת שהילד יוכל להשתמש באובייקט, אומר ויניקוט, הכרחי שהוא יהיה ממשי עבורו, ולא צבר של השלכות. לשם כך צריך הילד קודם כל ״להרוס״ אותו כאובייקט פנטזמטי, כמצבור של ההשלכות שהשליך עליו, למקם אותו מחוץ לתחום שליטתו האומניפוטנטית וללמוד את טבעו האמיתי. בתהליך ההרס הזה מנסה הילד ״להרוס״ את האובייקט באמצעות זה שהוא מנסה בכוח להפוך אותו לפנטזיה שלו: להתקיף אותו, אבל לא רק, גם: לפתות אותו, לעשות לו אידאליזציה או דבלואציה. תפקיד האובייקט הוא להישאר הוא עצמו, לשאת את ההתקפות, לא לנקום וגם לא להשתנות בהתאם להשלכה. הישרדותו את ניסיונות הילד להרוס אותו, תגלה לילד את דמותו הממשית של האובייקט. התוצאה של שלב זה בהתפתחות הנפשית היא שתפיסת המציאות של הילד נעשית טובה יותר, יחסיו עם הסובבים אותו בנויים פחות על השלכות והילד יכול להכיר בסובייקטיביות של האחר להישען עליה וללמוד ממנה.
במונחיו של וינקוט הילד הגיע לשלב בהתפתחות הנפשית שלו בו הוא יכול לעשות שימוש באובייקט (OBJECT-USAGE), כאשר במילה אובייקט הכוונה היא לאדם אחר איתו הוא מצוי בקשר.
עבור ויניקוט בניגוד למשמעות המקובלת – “שימוש” בהקשר הזה אינו מרמז על ניצול, אלא על היעזרות. כדי להשתמש באדם אחר יש להכיר בו כיחיד נפרד וחיצוני, שהוא בעל ערך עבור העצמי.
בתהליך ההתפתחות שמתאר ויניקוט, התינוק מקבל אפשרות להיפרד בהדרגה מתחושת האומניפוטנטיות שלו, להכיר בהיותו נבדל מהמעטפת האנושית שאמונה על גידולו, ללמוד להכיר את האובייקטים איתם הוא נמצא בקשר, ולהשתמש בהם בדרך שתעשיר את התפתחותו.
חלק מהבעיות בהן אנו נתקלים אצל הילדים המצויים בטיפולנו יכולות להיות מומשגות כקושי של הילדים, המתבגרים ואפילו הבוגרים הצעירים שנמצאים בטיפולנו ליצור נבדלות מהאובייקט (ההורה) ולעשות בו שימוש על מנת לגדול. אחת הסיבות לכך יכולה להיות קושי של ההורה לאפשר או לעודד את הנבדלות הזאת.
דרך אחת של ההורה לבטל נבדלות היא לא להניח לילד לפתח את הנבדלות שלו על ידי כך שההורה נמצא בכל מקום, מגונן עליו ולא נותן לו אפשרות לצאת מתחת למטרייה ההורית הפרושה מעליו.
דרך שנייה היא שההורה מפעיל על הילד לחץ, לעתים באמצעות תגובות תוקפניות, להתנהל בהתאם לרצונו של ההורה.
דרך שלישית היא לבטל את הנבדלות באמצעות מחיקת הצרכים של ההורה בקשר בינו לבין ילדו.
כאשר ההורה אינו מסייע לילד להכיר בנבדלות שלהם זה מזה באופן מותאם גיל, התינוק שגדל והופך להיות כבר ילד, נער או אפילו מבוגר צעיר, נשאר לכוד בעולם פנימי של פנטזיות אומניפוטנטיות או של השלכות שמקשות עליו לתפוס את המציאות כפי שהיא, והוא מתקשה להשתמש באובייקטים סביבו בדרך שתעשיר את התפתחותו.
איך זה קורה? בואו נחשוב רגע על האופן בו אנו מתנהלים כהורים מגוננים. אנו משתדלים למנוע את האפשרות שילדנו יְחֱווה כישלון או פגיעה. אנו מנסים להקל עליו ככל יכולתנו והרבה פעמים עושים למענו דברים גם מבלי שביקש. אנו מצילים אותו מפני תוצאות לא נעימות של הבחירות שהוא עושה, ומאשימים אחרים בכישלונות ובקשיים שלו. בכך אנו מונעים מילדנו להתנסות באתגרים מותאמים לגילו ובמצבים של קושי וכישלון. בניגוד לכוונתנו הטובה אנחנו לא מאפשרים לילדנו ללמוד על כוחותיו וחולשותיו וגם לא נותנים לו הזדמנות לפתח יכולת להתמודד עם כישלונות. התוצאה של צורת התנהלות זאת היא או שהילד חי במציאות מדומה בה יש לו יותר כוחות מכפי שיש לו באמת או שהוא מייחס את כל הכוח והיכולת להורה המגונן ותופס את עצמו כחסר יכולות. בשני המקרים מדובר בתפיסה לא מציאותית שלו את עצמו ואת ההורה. במוקדם או במאוחר כאשר הילד יחווה כישלון, החוויה עבורו, מאחר והוא לא פיתח כלים להתמודד איתה, עלולה להיות קטסטרופלית.
במקרים בהם אנו מוחקים את צרכינו ונותנים מקום בקשר רק לצרכים של הילדים אנו מקשים על התפתחות הנבדלות והתוצאה היא שאנחנו עלולים לפתח בילדינו בניגוד לכוונתנו תחושת אומניפוטנטיות וזכאות וקושי להתנהל בקשר הדדי. כך למשל נפגוש את המתבגר הזועם על הוריו שלא מוכנים לשרת אותו או לאפשר לו את כל מה שליבו חפץ, בין היתר כי לא הייתה לו הזדמנות להגיע לנקודה ההתפתחותית המאפשרת לו לראות את ההורה שלו כיצור נבדל, שיש לו עולם משלו, מגבלות משלו ושהוא אינו שלוחה של המתבגר בן החמש עשרה כפי שהיה כשהמתבגר היה בן חמישה חודשים.
אז איך עוזר השימוש בתקשורת המגדלת להורים לעודד את התפתחות הנבדלות של ילדיהם בצורה מותאמת גיל. ככלל, ההורה המתקשר עם ילדו באמצעות התקשורת המגדלת מתבקש לא לקחת אחריות במקום הילד, לא לעשות דברים במקומו בלי שהוא ביקש ובהיעדר יחסי הדדיות, ולא לגונן עליו מפני התוצאות של האופן בו הוא בוחר להתנהל . בכך ההורה מאפשר לילד לא לשקוע באשליה אחדותית שבה דברים קורים מבלי שפעל במציאות כדי שיקרו, כאילו ההורה ממשיך באופן מאגי להופיע ולספק את צרכיו, כהמשך לשד השופע שהופיע בכל פעם שגילה אי נוחות כתינוק. כאשר ההורה מתנהל בהתאם להנחיות האלה הוא יוצר סביבה שבה לילד אין אפשרות לחמוק מהמגע עם המציאות ועם העובדה שהוא אינו אומניפוטנטי. כאשר הילד זקוק לעזרה הוא יצטרך להכיר בזאת ולבקש אותה מהסובבים אותו. יהיה עליו להכיר בכך שהם יכולים לתת לו משהו שהוא צריך ולא יכול לספק לעצמו ובכך נסללת הדרך להכרה בנבדלות, לתפיסת מציאות טובה יותר, להכרת תודה ולקשר שיש בו הדדיות.
התקשורת המגדלת גם מנחה את ההורה לא ללחוץ על הילד באמצעות תגובות תוקפניות לפעול בהתאם לרצון ההורה, גם כאשר כוונותיו של ההורה בלחץ הזה הן לגרום לילד לפעול בדרך שתיטיב איתו. ההורה לומד לא לתקוף את הילד, לא לשפוך עליו רגשות כשהוא לא בשליטה, לא לבקר אותו או להאשים אותו וכו’. הנחיות אלה מונעות את המצב בו ההורה מנסה באמצעות הלחץ שהוא מפעיל על הילד למחוק את הנבדלות. כאשר ההורה מתנהל בהתאם להן נוצר מצב בו מתאפשר לילד להתנסות בבחירות משלו, בקבלת החלטות משלו, מתאפשר לילד “לגלות את עצמו” ומתפתחת תחושת בעלות שלו על עצמו ועל בחירותיו.
ולבסוף, הורה שמתקשר עם ילדו באמצעות התקשורת המגדלת לא מתעלם אלא מבטא את הצרכים שלו, האמונות שלו ומה שחשוב לו בקשר עם הילד. ההורה לומד להנכיח את צרכיו בקשר עם ילדו באמצעות תקשורת בהירה ומכבדת ובעזרת הכלי של שושנת הרוחות. התנהלות זו מראה לילד שהאובייקטים הסובבים אותו הם בעלי אג’נדות משלהם ומפגישה את הילד עם הנבדלות שלהם ממנו. ההורים שנמצאים בהדרכה עוקבים באמצעות השאלונים היומיים (עליהם דיברה אורנה בהרצאה הקודמת) אחר דרך התנהלותם מול הילד. הם מביאים להדרכה את המצבים בהם, למרות כוונתם, לא הצליחו להתנהל בהתאם להנחיות התקשורת המגדלת. בהדרכה הם מקבלים עזרה איך להצליח להתמודד טוב יותר בפעם הבאה.
לא קשה לראות שהתנהלות של ההורה על פי הנחיות אלה מעודדת את התפתחות הנבדלות בין ההורה והילד. ובנוסף, העמידה של ההורה על מה שחשוב לו באמצעות התנהלות מכבדת ולא תוקפת הופכת את ההורה בשפתו של ויניקוט לאובייקט שאינו ניתן להריסה ובו זמנית אינו נוקם ונוטר כלומר, לאובייקט שניתן לעשות בו שימוש ושאפשר להישען עליו.
ההורה הטוב דיו אינו אמור לקבל בהכנעה התנהגויות מכאיבות או לא מתאימות של ילדו. ויניקוט הכיר בחשיבות היכולת של ההורה לסרב לילדו ובתסכול בזמן הנכון כמקדם גדילה. היכולת של ההורה המשתמש בתקשורת המגדלת לעמוד בזעמו של הילד, בלי להתבטל על ידי הצטרפות או מתן אישור למשהו שעומד בניגוד לאחריות שלו כהורה, ויחד עם זאת לא לבטא את עצמו ואת אחריותו באמצעות כוח, מאבק או פגיעה, היא זאת שתאפשר לילד לגלות בהורה אובייקט עמיד בפני התקפתו, ובזכות זה בעל קיום ממשי, נפרד. גילוי זה יאפשר לילד לעשות בו שימוש מיטיב בהמשך.
כאשר אנחנו מדריכים את ההורים, אנחנו מכוונים בין היתר לעזור להם לשים לב לסוג השימוש שהילד עושה בהם. ילדים יכולים להשתמש באובייקט בצורה מיטיבה אך לא רק. לעיתים הם עושים בו שימוש שגורם נזק להתפתחותם. כך למשל יכול ילד חרד להשתמש באהבה והדאגה של ההורה שלו ובתנאים בבית שההורה מעמיד לרשותו, כמקום מפלט מפני הצורך לצאת אל העולם ולהתמודד עם חרדותיו. ילד אחר יכול להשתמש בהורה כשק חבטות כדרך להביע תסכול. ההורה בעזרת ההדרכה נעשה ער לסוג השימוש שהילד עושה בו ודואג לכך שהילד יעשה בו שימוש רק לצורכי גדילה. אם הילד משתמש בהורה כמגן אנושי בפני הצורך לצאת אל העולם ולהתמודד עם קשייו, או כדי להתפתח לכיוונים לא בריאים, אחריותו של ההורה למצוא דרך נטולת מאבק וכוחנות, שתמנע את השימוש הלא ראוי בהורה.
הסברתי עד כה כיצד התקשורת המגדלת יוצרת להבנתי סביבה שמעודדת התפתחות בהתאם לאבני דרך שמציג מודל ההתפתחות של ויניקוט. תיארתי כיצד השימוש של סביבת הילד בתקשורת המגדלת עשוי לעודד את ביטוי העצמי האמיתי של הילד, לקדם את תהליך הנבדלות, למתן את האומניפוטנטיות של הילד, לשפר את תפיסת המציאות שלו וכן לקדם את היכולת שלו לעשות שימוש בהורה כאובייקט שניתן להישען עליו ואשר מקדם את התפתחותו.
אעבור כעת למודל התפתחותי אחר, המודל האינטר-סובייקטיבי של ג’סיקה בנג’מין.
ג’סיקה בנג’מין ממכונני הזרם האינטר-סובייקטיבי היא השנייה אליה ארצה להתייחס בהרצאה זאת. בעבודתה טוענת בנג’מין כי להכרה על ידי האחר נועד תפקיד מפתח בקיום האנושי.
בנג’מין מייצגת את ההשקפה הבין-סובייקטיבית על פיה הפרט גדל בתוך ובאמצעות מערכות יחסים עם סובייקטים אחרים. רעיון הבין סובייקטיביות מסיט את האופן שבו נתפש עולם הנפש מקשר של סובייקט לאובייקט שלו אל קשר שבו סובייקט פוגש סובייקט אחר. או במילים פשוטות נפש פוגשת נפש אחרת. כבר בשנות השמונים של המאה הקודמת הציג דניאל סטרן מחקרים המצביעים על כך שהתינוק נולד בנוי מלכתחילה להבחין באופן בוסרי וראשוני בין עצמו לבין עולם האחרים. לטענתה של בנג’מין, אדם לומד להרגיש שהוא הפועל, הוא היוצר את פעולותיו, על ידי כך שהוא נמצא בחברת אדם אחר המכיר בפעולותיו, ברגשותיו, בכוונותיו, בקיומו, בעצמאותו. במילים שלה “ההכרה היא תגובת האחר המעניקה משמעות לתחושות, לכוונות ולפעולות של העצמי” והיא יכולה לבוא רק מן האחר, שמוכר על ידנו כיצור מובדל מאתנו. אם אין הכרה באחר כישות עצמאית נבדלת אין ביחס למה לבסס את העצמיות שלנו. אין מי שייתן הכרה לקיומנו הנפרד. זה מה שבנג’מין מכנה פרדוקס ההכרה, שאיפתו של העצמי לעצמאות מוחלטת מתנגשת עם הצורך של העצמי בהכרה מצד האחר. אם נשיג שליטה מלאה על הזולת ונבטל את זהותו ואת רצונו, נשלול בכך גם את עצמנו, שכן אז לא יהיה מי שיכיר אותנו, לא יהיה שם מישהו להשתוקק אליו. המתח הזה חייב להישמר בנו, והוא מלווה אותנו כל חיינו.
אם עוברים מהתאוריה לפרקטיקה, משמעות הדברים של ג’סיקה בנג’מין היא שכדי שהאם תוכל לתת הכרה לעצמי הנפרד של הילד וליכולותיו המתפתחות, לילד יש צורך לראות אותה כסובייקט עצמאי, נבדל, ולא רק כעולם החיצוני או כספח של האני שלו. לדבריה, אנו רגילים לראות את האם ככלי שבאמצעותו התינוק גדל ולא כסובייקט שהמרכז העצמאי שלו חייב להיות מחוץ לילד, אם ברצונה של האם להעניק לילד את ההכרה החיונית להתפתחותו.
ביטול עצמי של הורה, אומרת בנג’מין, אינו גורם אושר לילד המקבל את כל מה שהוא תובע. כאשר ההורה אינו מתפקד כעצמי אוטונומי וחופשי משליטת הילד, הילד חווה זאת כנטישה. אין מולו סובייקט. ההורה המתאים את עצמו לכל רצונותיו של ילדו דוחק אותו חזרה לאחדות אשלייתית. הילד ימרוד נגד האחדות הזאת בניסיון לבסס את תחושת העצמי הנפרדת שלו.
בנג’מין גורסת באופן משכנע שכאשר ילד מרגיש שהאחרים הם שלוחות של עצמו, רק הוא קיים ואילו האחר נמחק, התוצאה היא שהוא בהכרח יִפְחַד ללא הרף מן הריקנות ומאבדן הקשר הנובעים מכוחו המאיים.
התקשורת המגדלת משמשת כלי באמצעותו ההורה משדר לילדו מסרים בנוגע לנושאים בהם חשוב לו לכוון את ההתפתחות של ילדו. באמצעותה הוא מנכיח את עצמו ואת מה שחשוב לו ומתפקד כאחר נבדל וחופשי משליטת הילד. בהצגות המקרה שנשמע נראה כיצד זה נעשה הלכה למעשה.
לחילופין- גורסת בנג’מין -הורה שאינו מבטל את עצמו אך אינו יכול לשאת את הנבדלות של ילדו ואת ניסיונו של הילד לעשות דברים באופן עצמאי, יגרום לילד הרגשה שמחיר החירות הוא בדידות, או אפילו שהחירות אינה אפשרית. מצב כזה מוביל בדרך כלל לבחירה של הילד או המבוגר הצעיר להישאר צייתן וקרוב לבית. לא זו בלבד שהוא זקוק ללא הרף להגנה ולאישור הוריים במקום לשאוב אותם מתוך עצמו, אלא שההורה נשאר כל יכול בעיניו.
התקשורת המגדלת באמצעות ההנחיות להורה לא לפלוש לתחומו של הילד ולא לתקוף אותו וכן באמצעות השמירה על החופש שיש לילד לעשות את בחירותיו, לא מאפשרת להורה להתעלם מהנבדלות של ילדו או למחוק אותה.
ג’סיקה בנג’מין מזכירה לנו ש”בשני המקרים גם במקרה שההורה מתבטל בפני הילד, וגם במקרה שההורה מבטל את הילד, תחושת האומניפוטנטיות ממשיכה להתקיים. או שהעצמי של הילד לוקח אותה על עצמו או שהיא מושלכת על ההורה.”
ברצוני להזכיר שג’סיקה בנג’מין טוענת שהתלות בין הילד וההורה היא הדדית. לילד יש צורך בהכרה של הורה ביכולותיו המתפתחות ואילו להורה יש צורך בהכרה מותאמת גיל של הילד, בו ובכישורי ההורות שלו. בגיל חודשיים האם רואה בחיוך וברגיעה של התינוק, אחרי שלקחה אותו על הידיים, סוג של אישור והכרה בהורות הטובה שלה, בגיל חמש עשרה היא רואה באופן בו הילד מתנהל במסגרות, עם חברים, עם בני המשפחה ככלל ואיתה בפרט, אישור והכרה בהורות הטובה שלה, ובגיל 25 האפשרות של הנער שהפך לאיש צעיר לקחת אחריות על חייו, לנהל אותם באופן מותאם לגילו, תוך שמירה על קשר טוב עם משפחתו ואימו מהווה אישור והכרה בהורות הטובה שלה. פרדוקס ההכרה אם כן הוא נחלתם של שני הצדדים בקשר, הן של ההורה והן של ילדו. צער וייסורים הם מנת חלקם של הורים שלא זוכים להכרה הזאת מילדיהם לא פחות מאשר הם מנת חלקם של ילדים שלא זוכים מהוריהם בהכרה בעצמאותם ונבדלותם. למרות שהצורך בהכרה הוא הדדי, חשוב לזכור: אין סימטריה בקשר הורה ילד. ההורה הוא שאחראי על מתן הכיוון לתהליך הגדילה של הילד.
כאשר בוחנים את אופייה של התקשורת המגדלת מבעד לעדשות ההתפתחותיות הפסיכואנליטיות שתיארתי, מגיעים למסקנה שיש בכוחה של סביבה המשתמשת בתקשורת המגדלת לקדם את התפתחות העצמי של הילד, להפחית את האומניפוטנטיות שלו, לשפר את ביקורת המציאות שלו, להגדיל את היכולת שלו לנבדלות, את ההכרה שלו בתלות בריאה ואת היכולת שלו לעשות שימוש בסובבים אותו לצורך גדילה. הדוגמאות לכך תבואנה בהמשך היום בתיאורי הטיפול. מדברי נובע שהשימוש בתקשורת המגדלת משפיע הן על סביבתו של הילד והן על המערך התוך נפשי של הילד ממנו נובעים הכוחות המניעים אותו לאפיקי התנהגות והתפתחות לא בריאים.
חלק מכוחה של התקשורת המגדלת נובע מכך שהיא כלי יישומי. כלי הניתן ללמידה וליישום לא רק על ידי אנשי מקצוע, אלא על ידי כל מי שנמצא בעמדה אחראית ומגדלת ביחס לזולת הגדל. בכוחה של התקשורת המגדלת ליצור עבור הגדל סביבה מיטיבה במובן של היותה סביבה מקדמת התפתחות.
התקשורת המגדלת היא כלי מאוד פרקטי ויישומי ובו זמנית היא אוצרת בחובה הרבה רבדי עומק ומורכבות המחברים אותה לעולם החשיבה הפסיכואנליטית. החוטים המקשרים את תורת התקשורת המגדלת להיבטים ההתפתחותיים של החשיבה הפסיכואנליטית הם רבים עמוקים ועשירים גם אם לא גלויים לעין ולא מובנים מאליהם. ניסיתי להסב את תשומת לבכם לשניים מהם. אני מקווה שדבריי יהיו לכם מבוא מארגן ומכוון בהקשבה לתיאורי הטיפול ולעדויות שתשמעו בהמשך היום. כמו כן אני מקווה שתיאורי הטיפול והעדויות שיבואו בהמשך ימלאו תפקיד של אילוסטרציה והמחשה חיה ודרמטית למחשבות שהבאתי.